<h1>תשובות ופסקים לר"י הזקן סימן י"ג</h1>
<h2>דף קיא:</h2>
דבש שנתבשל בכלי בשר בן יומו שרי לאוכלו בחלב, דהוי ליה פגם. ועוד דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם. מה טעם לא מיקרא ביטול [לכתחילה], אחרי שאין מתכוין לבטל. מעשה בא לפני רבי בדבש שבישלוהו במחבת של בשר בת יומא (והידבק בתבשיל) [והריקוהו חם בקערה של] חלב בת יומא. והתירו רבי אע"ג דבת יומא היא, דאשכחין דשמנונית בדבש נותן טעם לפגם הוא, ואפילו הוי השמנונית בעין בשעה שנתערבה בקדירה בת יומא. מדתנן בפרק אין מעמידין [ל"ה ע"ב], ואלו דברים של גוים אסורין וחשב שמן. ומפרש ואזיל שמואל דזליפתן (משום) של כלים [אסורים] אוסרתן, וקאמר ליה שמואל התם לרב בשלמא לדידי משום הכי הכשירו רבותינו הוא, דמאן דאסר ליה הוי סברא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור ורבותינו אמרו [נ"ט] לשבח אסור לפגם מותר. ותימה לרבי כיון דסבר [תנא דמתניתין] נותן טעם (דתנא דתניא) דאסור ליה [אע"ג דאינו בת] יומא, אמאי שרי בתר הכי דבש, ומפרש (ד)לבתר הכי [ל"ט ע"ב], דלמאי ניחוש ליה אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא ומותר. ומפרש רבי דשמא לא הוה (ביה) שמנונית שנבלע בקדירה נותן טעם לפגם, אלא משום דסתם כלי גוים לאו בני יומן. אבל אם היה מעורב בו שמנונית בעין היה נותן טעם (לפגם דפליגי) לשבח בשמן, ובההיא נותן טעם לפגם דפליגי, שהפגימה אינה אלא שנשתהה יום אחד בקדירה. אבל בדבש הוי נותן טעם לפגם לגמרי אע"פ [ש]נתערב בו שמנונית של גיעולי גוים או מבשר או מחלב הוי נותן טעם לפגם. והיינו הא דאמרינן בפסחים [מ"ד ע"ב] ורבנן גיעולי גוים חידוש הוא דאילו כל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר דגמרינן מנבילה והכא אסור. ותימה לרבי אמאי אי בכל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר הכא אמאי אסור. ונראה לרבי דהכי קאמר, דנותן טעם מתחילתו בעלמא מותר דגמר מנבילה דפוגמת מתחילתה ומותרת, והכא חידוש הוא, [ומשום דתחלתו היה משביח אסור אע"ג דהשתא אינו אלא פגם, וכרבנן קיי"ל]. והילכתא פוגם מעיקרו כנבילה מסרחת דנותנת טעם לפגם מתחילה ומותרת, מהאי טעמא מותר זה דבש. ועוד מתירו [משום] דנותן טעם בר נותן טעם, שהבשר במחבת והמחבת בדבש, ואחרי כן נתערב באיסור. והוי כדגים שעלו בקערה דמותר בכותח. ונראה לי דלא קרי [ליה] ביטול [לכתחילה] מאחר שאינו מתכוין לבטל כדי לאוכלו, שאינו חושש באותו טעם, אלא בהיתר הקדירה הוא רוצה, שלא תאסור התבשיל. [דהא] דאמרינן [ביצה ד' ע"ב] דאין מבטלין איסור לכתחילה, היינו שלא ישים חתיכה של גבינה ביורה מליאה בשר ורוטב ולבטלה בששים. או קדירה שנפל לתוכה חלב ונאסרה, שלא ירבה מים עד שיבטל בששים. שהוא מתכוין לבטל כדי לאכול האיסור. ולפי טעם זה יכולים אנו להתיר קדירה שנפל לתוכה חלב משהו כשהיא ריקנית, ובכל שעה שאין לומר במה שבתוכה חתיכה עצמה נעשית נבילה (כגון שנפל עליה) וגם הרוטב נעשית נבילה. כגון שנפל עליה מבחוץ, או כשהיא ריקנית ויבשלו בה אפילו היתר מבטל בס'. ומיהו בכלי נחושת אין להתיר ולבשל לכתחילה בענין זה בלא מריקה ושטיפה, הואיל ואפשר לתקן הכלי אע"פ שאינו חושש בביטול האיסור הבלוע בה כדי לאוכלו, ומכל מקום [אין] נראה להתיר אלא דווקא כלי חרס, דהוי לגמרי דיעבד שאי אפשר בהגעלה, ואיכא נמי טעמא דפירשתי. הילכך אפשר להתיר לפי טעם זה לבשל לאלתר, אע"פ שאפשר להמתין לבשל בו עד למחר דהוי נותן טעם לפגם, דלית ביה איסורא אפילו כשנותן בה טעם, אלא מדרבנן גזירה אטו בת יומא.
